יצאנו לאכול בגורדוס

המטבח | 21.05.17

כשרוני הציעה לי לבוא לארוחת שותפים בגורדוס היססתי בהתחלה. אחרי הכל, מה לי ולארוחות שחיתות מוגזמות בעליל.

לאחר מסכת שיכנועים ארוכה
(אני: יש להם בירה?
רוני: כן
אני: אני בא)
הסכמתי לבוא, כי בכל זאת – שותפים כמו שותפים, לא מפקירים בעת צרה.

אז החתמתי פספורט, יצאתי ממדינת ת״א והדרמתי לפאתי חולון, העיר שהוקמה כדי שלרמת גנים יהיה על מי להתנשא.

פייר? הופתעתי.
לא רק שנדקרתי הרבה פחות פעמים ממה שציפיתי, אלא שהמסעדה ממוקמת באחד האזורים הגזעיים במרכז והסביבה – פארק פרס, מתחם של מסעדות, ברים, אווירה סבבה ואגם מגניב כזה שרק גורם לך לרצות לשבת לעשן מולו פייסל (כלומר, אם הייתי מסוג האנשים שעושים דברים כאלה).

המסעדה עצמה מבוססת על הקונספט של אוכל כל כך מושחת שאמריקאי היה אומר ״וואו אחי זה מוגזם״ (לראייה, התמונות שלנו מתחנזרים).

איך שהתיישבנו פתחנו בקוקטייל האלוויין (בטעם תות-בננה, על בסיס וודקה – ומוגש בדלעת מעלה עשן) כדי להרגיע את הפאניקה.

באנו די שבעים מהבית, אז החלטנו ללכת על משהו קליל יחסית – פתחנו באמפנדס אסאדו, מושיקו בתיבה (נקניקיה עם גבינת צ׳דר בציפוי פריך, מגיעה בקרטון ביצים שזה כבר הגניב אותי), מחבת נאצ׳וס, תפוחי אדמה אפויים ברוטב שמנת, המבורגר בפנקייק עם רוטב ברביקיו, חרדל, מייפל, גבינת צ'דר, בצל, צ'ילי מתוק וחזה אווז.

כשסיימנו לאכול כמות שיכולה לפתור לבד את בעיית הרעב באפריקה (אבל זין עליהם, אני לא אכלתי מאז הצהריים) הבנו שגיל זה רק מספר, ואף פעם לא מאוחר מדי לפתח סכרת נעורים.

מתפריט הקינוחים הזמנו פבלובה על סטרואידים, ערימת פנקייקים ומילקשייק.
קצת מסובך להסביר איך המנות האלה נראות, אבל בעיקרון דמיינו כאילו נתנו לילד שמן את כרטיס האשראי של טראמפ, הכניסו אותו למפעל של ווילי וונקה ואמרו לו ״שומע יא גבר, קח מה שבא לך״.

הקינוחים מעולים כמנות שרינג, אז כמובן שאבי ואני חלקנו שייק מתוק ורגע רומנטי. אבי אם אתה קורא את זה תתקשר אלי אני מתגעגע.

בשלב הזה אני שקלתי בערך 27 קילו יותר מבתחילת הארוחה, אבל רוני הודיעה לנו חגיגת שחובה לנסות את קוקטייל מלכת הקרח.
בגלל שהיא משלמת את הארנונה על הדירה הסכמנו בלי לשאול שאלות, והגיע שייק שוקולד לבן עם מרשמלו, סוכריות על מקל, חמצוצים, צמר גפן מתוק ושובר הנחה לצינתור בבית החולים הקרוב למקום מגוריך.

זה אולי המקום לציין שכל האוכל נראה… אני רוצה להגיד ״פורנוגרפי״ אבל אני לא בטוח שמותר לי לכתוב את זה כאן. המנות נראות כאילו הן נועדו להצטלם באינסטגרם. אני די בטוח שכשצילמתי את ההמבורגר הוא דפק חיוך ולחש לי ״רק פילטר X-Pro או וולנסיה״.
ברצינות, המנות נראות מדהים.
כאילו, אני די בטוח שכשהמלצרים הביאו את הקינוחים גיליתי איך נראה פרצוף הגמירה של לאה.

 

בעודי שוקל אם לפתוח כפתור במכנסיים או פשוט לאכול עוד ביס והוא יפתח לבד, הגיעו המלצרים שלנו עם עוד שייק בצורת קקי מחייך. זה היה כל כך חמוד שהיינו חייבים לתת עוד שלוק אחרון, לפחות לטעום.

וזה, דוקטור, הדבר האחרון שאני זוכר.